בן נדרית ומשה. נולד ביום כ"ח בשבט תשמ"ה (19.2.1985) בבית-החולים בנהריה, כבן אמצעי להוריו, אח לגיא ולטל.

ניר גדל והתחנך בנהריה, למד בבית-הספר היסודי "יצמן", שבו למדו גם הוריו ואחיו בילדותם, ואותם מורים שלימדו את בני משפחתו לימדו גם אותו.

כבר בבית-הספר היסודי גילה ניר חיבה למשחקי כדור, ולאחר התלבטות קצרה נרשם לבית-הספר לכדורסל של "הפועל עירוני נהריה". האימונים התקיימו מדי יום ביומו בקביעות ותבעו התמדה רבה – כך רכש ניר מיומנות וחברים רבים.

בחטיבת-הביניים ובתיכון למד ניר בבית הספר "עמל 1" וגם שם פגש מורים שלימדו את הוריו, כי נהריה היא עיר קטנה, שתושבים ותיקים בה מכירים ואוהבים זה את זה. מדי שנה קיבל ניר תעודה על הצטיינותו בלימודים, וזאת אף-על-פי שלא הרבה לשבת בחדרו וללמוד, אלא התאמן בהתמדה ונהנה ממפגשים עם חברים.

בתיכון הצטרף לנבחרת הכדורסל של בית-הספר, ואף זכה בגביע. במסגרת "הפועל" שיחק ניר בחמישייה הפותחת בקבוצת נוער לאומית, שאף העפילה לגמר וזכתה בגביע המדינה. בשנים אלה צמח ניר לגובה 1.93 מ', התרחב והתבגר.

בכיתה י"א נבחר ניר עם חברים נוספים להצטרף למשלחת שסיסמתה "למען סובלנות וחוסר אלימות בספורט". חברי משלחת זו, שכללה בני נוער מכל קצות המדינה, נסעה לשבועיים לאינדיאנופוליס שבארצות-הברית, שם למדו ובשובם ארצה העבירו את הנושא לבני נוער. ניר סיים את לימודיו התיכוניים ובידו תעודת בגרות עם ציונים מצוינים בכל המקצועות.

ב-4.8.2003 התגייס ניר לצה"ל ובחר לשרת במשפחת השריון. לאחר הכשרת צמ"פ חורף, בשלג ובקור של רמת הגולן, נשלח ניר לקורס מפקדי טנקים בשיזפון. במהלך הקורס הוקפץ לעזה והשתתף במבצע "קשת יהונתן" בבית להיא ובמהלכו קיבל תעודת הערכה ממפקד גדוד 198, סא"ל ליאור, על כך ש"צוות 2, פלוגת "להב", השמיד מחבל חמוש וסיכל פיגוע ודאי." לאחר הקורס נשלח ניר, על פי בקשתו, לפלוגה מבצעית: "זאבים".

העלייה לפלוגה המבצעית "זאבים" היתה קשה אך מאתגרת למט"ק הצעיר, שאך זה סיים את הקורס. לאחר כמה ימים התאקלם ניר בפלוגה והתחבב על חייליו ומפקדיו.

באוגוסט 2004 קיבל ניר תעודת הוקרה חתומה על-ידי מפקד החטיבה אל"ם יחזקאל אגאי, על זכייה במקום הראשון ביום ספורט בעוצבת "ברק".

ניר נשלח למוצב "אסטרא" בהר החרמון, למד את עבודתו במוצב (מארב) ושימש שם כמפקד טנק ואחראי צוות. במהלך שהותו במוצב ערך וכתב את מהלך המארב והדפיס אותו. לאחר מותו מצאה משפחתו, שהגיעה לסיור במוצב, את התדפיסים, ועליהם חתימתו: "ערך וכתב: ניר לייבוביץ א2 זאבים חיות הפרא".

ניר נפל בפעילות מבצעית בהר החרמון ביום כ"ד במרחשוון תשס"ה (8.11.2004). באותו לילה חשוך יצא ניר למארב, נקרא לשוב למוצב, ובדרכו חזרה התהפך הטנק שפיקד עליו וניר, אשר כמט"ק היה עם חצי גוף מחוץ לטנק, עף ונהרג במקום. שאר חברי הצוות נחבלו קלות.

ניר הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בנהריה והוא בן תשע-עשרה ותשעה חודשים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמ"ר. הותיר אחריו הורים ושני אחים.

ניר שירת כמפקד טנק בפלוגת "סער" בחטיבת "ברק" של עוצבת "געש" בפיקוד צפון. פלוגת "הזאבים", המג"ד, המ"פ, כולם יחד וכל אחד מהם לחוד, שימשו ועדיין משמשים מקור כוח למשפחה, מקפידים לבקר, להתקשר, לשמור על קשר, לאהוב.

מפקד הגדוד, סא"ל שאול, כותב: "ניר נהרג בפעולה מבצעית בחרמון, עת התהפך הטנק עליו פיקד, בדרכו חזרה למוצב "אסטרא". מהכרותי האישית את ניר, ומשיחות עם מפקדיו וחבריו, מצטייר ניר כמפקד מקצועי ביותר, בעל ביטחון עצמי גבוה ונוכחות מרשימה. בתפקידו הוכיח ניר יכולת ביצוע מרשימה ודבקות במשימה. חבריו בפלוגת "זאבים" יזכרו לנצח את ניר, שחקן הכדורסל והמפקד המצטיין. אנו מחבקים אתכם בכל כוחנו, ומקווים שתמצאו בנו מקור כוח ונחמה..."

מתוך מכתב שכתב לניר אביו, משה, לקראת גיוסו לצה"ל: "ניר שלי, שלנו. אתה ניר של כולנו, שיש לו מקום בשביל כולם. בהכירי אותך, וביודעי מה הענקנו לך, אני ואמא, כל השנים, בשכל הישר וביכולת הניתוח שלך, אני סומך עליך. אני סומך עליך שהחשוב מכל: תשמור על עצמך, ותמיד תדע להחליט את ההחלטות הנכונות בזמן הנכון. תמיד תזכור להיות עצמך, כי אתה הכי טוב שיש. יש לך את כל הכלים להתמודד עם כל המצבים הכי קשים שאפשר לדמיין..."

מתוך מכתב שכתבה לניר אמו, נדרית, לקראת גיוסו: "ביום זה אתה עוזב רשמית את הכנפיים המגוננות של הוריך, ונדרש לפרוש כנפיים משלך (ויש לך!) ... כל מה שתיתקל בו בימים אלה הוא חדש, זר, ולעתים מפחיד, אך זכור כי יש בך כוחות אדירים שמחכים לרגע שיגלו אותם, ויפרצו במלוא הדרם... כוחות אלו ישמרו אותך, ויכלכלו מעשיך בתבונה..."

ניר השאיר חלל, חור פעור שחור משחור, בקרב בני משפחתו, חבריו וכל מכריו.

אחיו הבכור, גיא, שירת בזמן קבלת הבשורה המרה כסמל מחלקה קרבי בגדוד "לביא" בדרום הר חברון, והיה באותו לילה בסיור, עת נקרא לגשת למשרדו של המג"ד. טל, אחיו הצעיר, חזר כמה ימים קודם לכן ממסע בית-ספרי לפולין. אביו משה ואמו נדרית ישנו באותה העת בביתם, וכאשר הידפקו המודיעים על הדלת, לא ידעו על מי הם מבשרים מכיוון שגם גיא וגם ניר שירתו באותה עת כחיילים קרביים...

בני המשפחה כותבים: "ילד מתוק,/ חסר בכל רגע/ ולא נשכח לרגע/ ובעיקר לא נבין.../ יש הנוסע בעקבותיך,/ יש המביט או מחייך כמוך,/ מדבר או צוחק כמוך/ יש המזכיר ויש הנזכר./ בכל אחד שהכיר אותך/ נשאר ויישאר משהו לעד – / מלה, מעשה ובעיקר חיוך./ נזכור ונאהב."

מאיר, חברו של ניר מבית-הספר התיכון, כותב: "תמיד אזכור אותך, איש גדול עם חיוך על הפנים וחוש הומור מדהים, פשוט לא להאמין איך בשנייה אחת איבדנו אותך לתמיד... נשתדל תמיד לחייך למענך כי בטוח שאתה תרצה שנזכור אותך עם החיוך הרחב ואני משוכנע שכך גם תרצה לראות ולהביט בנו מלמעלה. אני אוהב אותך אח יקר ולעולם לא אשכח אותך. תשמור עלינו ממקום מושבך בין המלאכים ותיתן את הכוח למשפחתך הנדירה ולחבריך האוהבים להמשיך לחיות בשבילך... שלום חבר, תנוח על משכבך בשלום! אוהב וזוכר לנצח."

מתוך דברים שכתב רונן, פקודו של ניר: "היית המפקד שלי, המורה שלי, הבן-אדם שסמכתי עליו... אני זוכר את הזמנים הטובים שהיו לנו יחד. מאז שנהיית המפקד שלי התחלתי לראות דברים שונה. היית מעביר לי הכל בצחוקים, אמרת שתמיד יהיה טוב. אופטימי, ותמיד מנסה לעזור, כל כך אהבתי אצלך את מידת הנתינה, נתת ונתת ומעולם לא ביקשת חזרה. אתה כל כך חסר לי, אין לך מושג עד כמה... דיברתי איתך שעתיים לפני שעלית למארב האחרון שלך. צחקנו עליך שאתה צעיר ועד כמה אתה לא רוצה להיות שם, והנה בבוקר מעירים אותנו ואומרים לנו שאתה כבר לא איתנו... ניר, נקשרתי אליך מאוד, היית המפקד הכי טוב שהיה לי... אני אוהב אותך לא רק כמפקד אלא כאדם. היית אדם מקסים, נדיר לפגוש אדם כמוך. מקווה שתשמור עלינו מלמעלה, אנחנו לעולם לא נשכח אותך. אוהב אותך."

שני, חברו מהשירות הצבאי, כותב: "בהכרות הקצרה שלי עם ניר, שרובה היתה שעות על גבי שעות של שמירה יחד בצ'קפוסט, הכרתי אדם עם לב יותר גדול ממנו, שמוכן לתת הכל לחבריו ולעשות הכל למען צוותו ולמען חייליו, אדם שהיה מוכן לוותר ובלבד שהחיילים שלו יקבלו מה שהם רוצים. מפקד משכמו ומעלה ואדם נפלא."

מורן כותבת לבני משפחתו של ניר: "היה לי הכבוד להכיר אדם נהדר, מוכשר ומצחיק כמו ניר. אולם הכרותנו ביחס אליכם היתה קצרה אך בהחלט מספקת ובלתי נשכחת. במשך כשבועיים וחצי בילינו בארצות-הברית ביחד. ניר היה ליצן המשלחת, דאג להצחיק אותנו עד דמעות כדי שלא נחשוב יותר מדי על הבית, היה מחליף פרצופים כל שנייה וחצי בערך ושר כל רגע את השיר 'חי בפלורנטין חולם על ניו-יורק סיטי' ומאז הוחלט רשמית שזהו שיר המשלחת!... קשה לי להגיד ולכתוב 'ניר היה...' ניר עדיין בשבילי ותמיד יהיה בשבילי אותו אדם שכשהייתי צריכה אוזן קשבת, תמיד היה בסביבה, תמיד ידע איך להוציא אותנו מאותו דכדוך שאליו כל חבר במשלחת היה נכנס בשלב כלשהו. ניר תמיד ידע להצחיק בזמן המתאים למרות שלא תמיד היה במצב-רוח מרומם. אני לא אשכח איך הוא כל הזמן סיפר לי על הסבא והסבתא שלו, כמה הוא אהב אותם, כמה צרם לו שהם נהרגו בתאונת דרכים וכמה רצה שהגלגל יחזור לאחור. כרגע המשאלה שלי היא שניר יחזור אלינו, שניר יצחיק אותנו כמו פעם. ההבטחה שלי לכם ולניר היא שלעולם לא אשכח אותו, שלעולם לא אשכח כמה אהבה היתה לו בלב ובנפש וכמה הוא ידע לתת והמון גם לאנשים שלא כל כך חיבב. אוהבת ומתגעגעת אליך לייבו..."